תגובה לוועדת התלונות על הפסיכולוגים מאת יעקב אופיר

ד' כסליו, תשפ"ו

24 בנובמבר, 2024

לכבוד:

עו"ד אלעזר לדרר, יו"ר ועדת התלונות על פסיכולוגים

יעל גולדשמיט ואביגיל מילסון-דגן, פסיכולוגיות קליניות, חברות הוועדה

נציבות קבילות הציבור למקצועות רפואיים, משרד הבריאות

הנדון: בקשת הבהרות לגבי החלטת הוועדה ולגבי התנהלותה הפסולה של פרופ' איריס מנור

חברי ועדה נכבדים,

בתאריך 17 בנובמבר 2025, קיבלתי את מכתבכם שמבשר על סיום הטיפול בתלונה שהוגשה כנגדי לפני שש שנים (ב- 30 באוקטובר, 2019), בעקבות מאמרי הביקורת שפרסמתי על הפרעת קשב ותרופות פסיכיאטריות ממריצות כמו ריטלין ואטנט (מספר סימוכין: 215728122).

אני מודה לכם שהגעתם למסקנה שלא עברתי כל עבירת משמעת. יחד עם זאת, נוסח המכתב עורר אצלי לא מעט שאלות בנוגע לתקינות ההליך וההשלכות המדעיות והמוסריות שלו. ברור לי כי זמנכם יקר, אך אני מבקש שהוועדה תשיב באופן מסודר ושקוף לכל השאלות שאציג להלן, כמתחייב בוועדה שעוסקת באתיקה רפואית, וברוח עיקרון ג' בקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל, על פיו "פסיכולוגים יהיו בעלי יכולת לנמק את פעולותיהם המקצועיות לעצמם, לעמיתיהם וללקוחותיהם".¹

בנוסף לכך, אבקש שהוועדה הנכבדה תתייחס לכל העובדות שתוצגנה במסמך הנוכחי על המלינה כנגדי, פרופ' איריס מנור, יו"ר החברה הישראלית להפרעת קשב. כפי שיוכח במסמך להלן, פרופ' מנור כשלה בתלונת שווא מסולפת, התנהגות מדעית לא ראויה, לשון הרע, והיעדר גילוי ניאות של ניגודי עניינים.

בהערכה לפועלכם ובתודה מראש,

ד"ר יעקב אופיר

פסיכולוג קליני מומחה (מ.ר. 27118144)

חבר סגל בכיר במחלקה לחינוך באוניברסיטת אריאל

עמית מחקר במרכז לבינה מלאכותית ורוח האדם באוניברסיטת קיימברידג'.

מחבר הספר הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה

העיכוב

"בפתח הדברים", כך מופיע במכתב ההחלטה, "הוועדה מבקשת להביע התנצלותה על העיכוב בבירור התלונה שנבע מעומס רב מסיבות שונות ובניהן עיכוב במינויים של חברי וועדה נוספים." מבלי לפקפק באמינות ההסברים הללו, אני סבור שהם אינם מספקים. עומס ועיכוב במינויים אינם יכולים להצדיק עיכוב של שש שנים בבירור תלונה כה פשוטה (שלא לומר, מסולפת וחסרת ביסוס, כפי שהוכחתי בתגובתי המקורית מתאריך 3 בנובמבר, 2019 באמצעות בא כוחי, וחמי היקר, עו"ד יעקב בניטה).

כבר בתאריך 15 בנובמבר, 2019, יו"ר ועדת התלונות דאז, עו"ד חן וונדרסמן, שלחה עדכון בזו הלשון: "קיבלתי את החומר. מונח בפני הועדה שמתכנסת אחת לחודש. ככל הנראה יידון במסגרת הועדה הקרוב או זאת שאחריה."

מה קרה מאז? מדוע לא קיבלתי אף עדכון במהלך שש השנים שחלפו מאז שהגשתי את תגובתי לוועדה – תגובה ממוסמכת ומנומקת בת 11 עמודים ו- 14 מקורות מדעיים? האם זהו מנהל תקין? האם לדעתכם, ההתנצלות שהופיעה במכתב ההחלטה (בגין עומס ועיכוב במינויים) מסוגלת לפצות על עינוי הדין? וחשוב מכך, מה אירע בפועל שגרם פתאום לחידוש ההליך? בטוחני שוועדה שאמונה על סוגיות באתיקה תקדם גם שקיפות בסיסית.

הנמען

תיאור עבודת הוועדה שהופיע לאחר ההתנצלות על עיכוב ההחלטה, מעורר גם הוא שאלה מוזרה: מדוע מכתב שממוען אלי ("לכבוד אופיר יעקב"), מכיל את המשפט הבא: "הועדה דנה בתיק ועיינה בכל החומר שהונח בפניה, לרבות תלונתך ותגובת ד"ר יעקב אופיר" (ההדגשה אינה במקור)?

מה עומד מאחורי המילה 'תלונתך' שנכתבה בגוף שני, ומאחורי המילים 'תגובת ד"ר יעקב אופיר' שנכתבו בגוף שלישי? האם יכול להיות שהחלטת הוועדה המאוחרת נכתבה במקור דווקא כמענה למלינה – פרופ' איריס מנור? האם המלינה פנתה אליכם בזמן האחרון בנושא? האם אנשים או גופים אחרים פנו אליכם? ואם כן, האם ידוע לכם מדוע הם פנו דווקא עכשיו?

תגובתי המקורית

בחלק הקרוי 'עיקרי תגובתך', סיכמתם את תגובתי המקורית לוועדה כך: "הבעת זעזוע עמוק מן התלונה. לדבריך, אמנם זכית לתגובות רבות ומגוונות וגם לביקורת שלילית אך ראית את התלונה כניסיון השתקה החוצה את הקו האדום של גבולות חופש הביטוי בשיח הציבורי. לטענתך, המלינה ייחסה לך דברים שלא אמרת, סילפה תכנים מתוך המאמרים שפרסמת ולא טענה אף טענה מדעית עניינית אחת כנגד הדעה העניינית שהבעת במאמריך".

סיכום זה מתבסס בעצם (כמעט מילה במילה) על שתי פסקאות קצרות שכתבתי בפתח תגובתי המקורית, והוא אכן משקף חלק מעמדתי, אך הוא בוודאי אינו ממצה את 'עיקרי תגובתי' שנפרשה על פני 11 עמודים. האם אינכם סבורים שהחלק שעוסק ב'עיקרי תגובתי' צריך לכלול גם התייחסות ל- (א) בסיס המדעי הנרחב של עמדתי (שהקימה עלי את התלונה), (ב) היעדר הבסיס המשפטי והאתי לעצם התלונה, (ג) ההתנהגות הפסולה של המלינה, ו- (ד) ניגודי העניינים שבהם היא מצויה (ראו גם בסעיף 6)?

תלונת השווא

בפתח חלק 'הדיון' נכתב כי "הוועדה בהרכבה הנוכחי עיינה בתלונה רק לאחרונה ובכלל זה עיינה במאמר שפורסם בעיתון הארץ שצורף לתלונה". האם הוועדה הקדישה 'עיון' דומה גם למסמך התגובה המקורי שהגשתי לפני שש שנים – מסמך שכלל, כאמור, 11 עמודים מנומקים וממוסמכים מכריכה לכריכה? ובאופן ספציפי, האם הוועדה בחנה את הטענות שהופיעו בו כנגד המלינה?

כידוע לכם, במסמך התגובה המקורי, הוכחתי באמצעות אסמכתאות וציטוטים מדויקים שתלונתה של פרופ' מנור הייתה שקרית, מלעיזה, ונגועה בניגודי עניינים לא מדווחים (זאת מלבד העובדה שהיא חסרה כל ביסוס מדעי ומשפטי). אם הוועדה אינה יכולה לסתור את הטענות הללו, אבקש לקבל אישור רשמי לכך שדובר בתלונת שווא (להרחבה, ראו בסעיף האחרון). אישור זה נדרש להפחתת הפגיעה בי – פגיעה חמורה בקולגה שאמורה הייתה להיות מוגנת בעיקרון ד' בקוד האתיקה המקצועית שלנו, על פיו, "פסיכולוגים יעשו כל שביכולתם לשמירת כבוד המקצוע, כבודה של הקהילה המקצועית וטיפוח הסולידריות".¹

בנוסף לכך, אבקש לדעת כיצד הוועדה מתכוונת לטפל בתלונת השווא של פרופ' מנור. טיפול זה נדרש משום שתלונות שווא תורמות לספירלת השתיקה וצנזורה של עמדות מקצועיות מבוססות, ובכך הן מגבירות הסיכון להטעיית הציבור – זאת, בניגוד גמור למטרות וועדת התלונות ונציבות קבילות הציבור למקצועות רפואיים (להרחבה, ראו בסעיף האחרון).

הספר

"בנוסף" נכתב בפתח חלק 'הדיון' כי "הוועדה ערכה שיטוט באתרך שם נכתב כי כתבת ספר בנושא". אינני בטוח מדוע 'שיטוט' באתר האישי שלי היה נחוץ לבירור ההאשמות שהופיעו בתלונת השווא של פרופ' מנור. יחד עם זאת, מאחר שהדבר כבר נעשה, מן הסתם נוכחתם לדעת, שהביקורת שלי על הפרעת הקשב והתרופות שניתנות לה מגובה במאות ראיות מחקריות. כתבתי על כך סדרת מאמרים אקדמיים בעברית ובאנגלית, ואף ספר שלם, כפי שהזכרתם במכתב ההחלטה – הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה.² בספר, שפורסם תחילה באנגלית, בהוצאה מדעית בינלאומית, תוך קבלת הכרה ושבחים ממדענים וקלינאים מובילים, תוכלו למצוא הפרכה מקיפה של הקונצנזוס המדעי (המדומה) בנושא.³

האם קראתם את ספרי לפני שניסחתם את מכתב ההחלטה? האם ראיתם עד כמה מבוסס, ממוסמך ומנומק, המידע שאני מציג לציבור – מידע שבגינו הוגשה כנגדי תלונת השווא של פרופ' מנור? לחילופין, האם ראיתם עד כמה המידע ה'קונצנזואלי' לכאורה (למשל, המידע שמקודם בעמותת קווים ומחשבות להפרעת קשב שפרופ' מנור משמשת בו כ- 'ראש תחום הרפואה') רחוק מן המציאות? האם עיינתם בעשרות המניפולציות וההטיות שסקרתי בספרי שאפשרו את מצג השווא הביו-רפואי על הפרעת הקשב והטיפול בה? האם נתתם את דעתכם על ניגודי העניינים הכלכליים שמעורבים באותה ספרות 'קונצנזואלית', כולל במחקריה של המלינה (להרחבה על כל אלו, ראו בסעיפים 7 ו- 9)?

כאמור בפתח המסמך הנוכחי, אני מכיר בכך שזמנכם יקר, אך לתפיסתי דיון בשאלות הללו הוא קריטי מפני שהן נמצאות בליבת עקרונות היסוד של קוד האתיקה המקצועית שלנו. עיקרון א' קובע כי: "פסיכולוגים יהיו ערים לדילמות מוסריות וקונפליקטים אתיים המתעוררים בעבודתם". בדומה לכך, עיקרון ב' קובע כי "פסיכולוגים הם בעלי מידות של יושרה, אחריות ואכפתיות… ויימנעו מכל הולכת שולל והטעיה בהצגת מידע הנוגע לעבודתם."¹

מתוך הפרספקטיבה הרחבה הזו, אני מרשה לעצמי לקבוע כי ההחלטה 'לסגור' את התלונה בגין 'זכותי לחופש ביטוי' החמיצה את העיקר. המאמרים שפרסמתי (שבגינם הוגשה כנגדי התלונה) אינם בגדר 'התבטאויות סרק' שמוגנות בחופש ביטוי. המאמרים משקפים עמדה מדעית מוכרת ומבוססת בתוך מחלוקת היסטורית ארוכת שנים. למעשה, כבר לפני 20 שנה, עשרות מומחים בראשות הפסיכיאטר הבריטי פרופ' סמי טימימי פרסמו הצהרת נגד נוקבת ל'הצהרת הקונצנזוס הבינלאומי בנוגע להפרעת קשב'. "לא זו בלבד שלהפסיק להטיל ספק בתוקף ההפרעה זאת עמדה שמנוגדת לחלוטין לרוח ולפרקטיקה של המדע", כתבו טימימי ועמיתיו, "אלא שיש לנו גם מחויבות אתית ומוסרית לעשות זאת".⁴

במילים אחרות, עמדתי הביקורתית בנוגע להפרעת קשב אינה רק 'מותרת' תחת הגנת חופש הביטוי, היא עמדה מדעית לגיטימית, ואפילו מוסרית, והניסיון להשתיק אותה באמצעות תלונת שווא, הוא לא רק פגיעה בי, הוא פגיעה במעשה המדעי עצמו.

טענת ההשתלחות

חלק 'הדיון' במכתב כלל גם הסבר ש: "לדעת הוועדה, זכותו של פסיכולוג להביע את דעתו האישית והמקצועית כפי שהוא רואה לנכון ואולם הוועדה מדגישה כי זאת כל עוד אינו משתלח בקולגות." אני מסכים כמובן עם האמירה הזו, אך אינני מבין מדוע חברי הוועדה הרגישו צורך להדגיש זאת דווקא כאן. מעולם בחיי לא השתלחתי בעמיתים. האם הוועדה נתקלה בציטוטים 'משתלחים' שלי? האם יכול להיות שהוועדה נסמכה על השקרים שנכתבו במכתב התלונה של פרופ' מנור, מבלי לבדוק אותם (ראו למשל, בסעיף 7 במסמך התגובה המקורי שהגשתי לוועדה לפני שש שנים)?

כבר בתגובתי המקורית, עמדתי על כך שפרופ' מנור לא סיפקה אף ראיה ל'טענת ההשתלחות'. להיפך, בכל מקום שבו אני כותב או מרצה, אני מקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד ועל טיעונים לגופו של עניין, וחס ושלום, לא לגופו של אדם. אכן, לעיתים, עיון בגופו של עניין לא מאפשר להימלט ממסקנות אישיות על שקרים ושחיתות של בני אדם ספציפיים (ראו בפרק 12 בספרי). אך גם במקרים כאלה אני מקפיד תמיד על (א) כבוד האדם שפעל באופן לא ראוי, (ב) הבאת דברים בשם אומרם, (ג) הצגת מקורות הדברים בשקיפות, ו- (ד) שיח לא פרסונאלי. היכן שאפשר, אני משתדל גם להשמיט שמות מזהים, אפילו כשמדובר ברופאים שמכהנים בתפקידים משפיעים או כאלו שבחרו להכפיש אותי אישית. באופן אירוני, המקרה היחיד שמחייב אותי לנקוב בשמו של האדם שפעל באופן לא ראוי, הוא המקרה של המלינה כנגדי – פרופ' איריס מנור.

ניגודי עניינים של המלינה

כידוע לכם, על מנת להגן על שמי הטוב, נאלצתי בתגובתי המקורית לוועדה לפני שש שנים, לשתף אתכם ברשימת חברות התרופות שמופיעות בהצהרות ניגודי עניינים של פרופ' מנור (למשל: Jansen-Cilag, Teva, Novartis, Medison Israel, and Shire).⁵ האם עיינתם בראיות שצירפתי לתגובתי המקורית?

מה חשבתם למשל, על פרוטוקול הישיבה של החברה הישראלית להפרעת קשב, שפרופ' מנור עומדת בראשה? האם ראוי "לנסח מכתב המלצה לרישום התרופה [של חברת טבע] בארץ", ללא ציון קשריה של פרופ' מנור עם חברת טבע באותו פרוטוקול? האם ראוי לקדם שיתוף פעולה עם 'קווים ומחשבות' – העמותה הישראלית להפרעת קשב – ללא ציון היותה של פרופ' מנור "ראש תחום הרפואה" באותה עמותה?⁶ לחילופין, מה חשבתם על הכתבה האוהדת שעסקה בתרופה של חברות טבע ואלקוברה שציטטה מדבריה של המומחית, פרופ' מנור, מבלי לציין את ניגודי העניינים שלה?⁷

אינני יודע אם לוועדת התלונות יש מנדט לבחון את כלל ניגודי העניינים של המלינה. יחד עם זאת, אני סבור שהוועדה אינה יכולה שלא להתחשב בקיומם, כאשר נשואת ניגודי העניינים (עם קשרים לחברות תרופות) מגישה תלונה כנגד חוקר שמזהיר מפני יעילות ירודה ובטיחות פגומה של תרופות. האם סביר בעיניכם שהמלינה לא הצהירה במכתבה כנגדי על קשריה עם חברות הפארמה? לחילופין, האם סביר בעיניכם שהמלינה לא הצהירה במכתבה כנגדי על החברה הפרטית שהיא מנהלת⁸ – חברת אניגמה פלוס שערכה, לדברי הנכתב באתרה, אלפי אבחונים וטיפולים להפרעת קשב?

לצערי, זוהי לא הפעם הראשונה שהמלינה אינה מצהירה על ניגודי עניינים רלוונטיים. במחקר של פרופ' מנור ועמיתים נוספים מהחברה הישראלית להפרעת קשב שעסק בקשר שבין הפרעת קשב לבין מחלת הקורונה (Merzon, Manor, et al., 2020), המחברים "הצהירו שאין להם ניגודי עניינים ביחס למחקר".⁹ למרבה ההפתעה, הצהרה זו הופיעה במאמרם למרות שהמחקר שתואר בו כלל מסקנות מחמיאות לתרופות להפרעת קשב. פרופ' מנור אף טענה במפורש בריאיון לטלוויזיה, ש"הכותרת" שעלינו ללמוד מהמחקר שלהם היא שניתן "לקחת טיפול תרופתי [להפרעת קשב] ואז הסיכון [להידבקות בקורונה] יורד, ואני חושבת שזה הכותרת, לא כי אני מנסה למכור כאן משהו… הטיפול הוא לא רק ללימודים, הרבה אנשים בטעות חושבים שהנה קיץ, חופש, לא צריך לקחת תרופה כי לא לומדים. זה לא נכון".¹⁰

בהבאת הציטוט מתוך הריאיון עם פרופ' מנור, אינני טוען שהיא ניסתה "למכור כאן משהו". אני טוען שאם אכן זו הכותרת ממחקרה, אסור היה לה להצהיר בפרסום אקדמי רשמי שאין לה ניגודי עניינים רלוונטיים. יתירה מכך, מהרגע שהיא בחרה להתראיין על אותו מחקר בטלוויזיה, היה עליה לשתף את הצופים, באופן שקוף ומפורט, בקשריה עם חברות התרופות. ללא גילוי נאות ומלא מצידה, נדרשת לטעמי מעורבות של הוועדה במשרד הבריאות שמפקחת על כך – הוועדה לבדיקת פרסומי אנשי מקצועות הרפואה ופרסומי מוצרי בריאות וטכנולוגיות רפואיות (שחברת הוועדה הנוכחית, אביגל מילסון-דגן, מכהנת בה).¹¹

לנוחיות וועדת הבדיקה הזו, אספר גם כי במחקר המשך על אותו נושא (הפרעת קשב וקורונה) שפורסם על ידי פרופ' מנור ועמיתיה בשנת 2021, שוב הופיעה הצהרת היעדר ניגודי עניינים, אך הפעם, לפחות, הופיעה הערה ששלושה מהמחברים, כולל פרופ' מנור, דיווחו על תשלומים או החזרים עבור לינה ונסיעות מחברות תרופות.¹² עוד אספר לוועדה שבמחקרים הללו של פרופ' מנור ועמיתיה על הפרעת קשב וקורונה התרחשו לא מעט מניפולציות מתודולוגיות והטיות בהצגת הנתונים שתרמו ליצירת מצג שווא כאילו לתרופות להפרעת קשב יש, בלשונם של המחברים, יכולת לעזור "במיתון ההתפשטות של נגיף הקורונה". מידע מפורט על כך ניתן למצוא בביקורת המדעיות שפרסמתי עם ד"ר יפה שיר-רז,^13,14 ואני מפציר בחברי הוועדה לעיין בהן משום שהן מספקות הקשר חשוב נוסף למכתבה של המלינה.

לשון הרע של המלינה

לאור כל הנאמר עד כה בנוגע לניגודי העניינים, תלונת השווא, ושאלת הנמען של מכתב ההחלטה, אבקש לשאול: האם לא עדיף היה לוועדה "להדגיש" בפני המלינה עצמה שאין "להשתלח בקולגות"? כבר במסמך התגובה המקורי שהגשתי לוועדה לפני שש שנים, סיפקתי ראיות לכך שפרופ' מנור התבטאה כלפיי בזלזול, ייחסה לי דברים שלא אמרתי, וסילפה תכנים מתוך המאמרים שפרסמתי (זאת מלבד עצם התלונה עצמה על "פסיכולוג קליני בעל רישיון ישראלי" שגרמה לי לצער ולחשש לרישיוני). פעולות אלו מצד המלינה הן בוודאי חמורות יותר מ'השתלחות בעמיתים' גרידא. פעולות פסולות אלו היו צריכות לטעמי להביא לדחיית התלונה על הסף.

אגב, באותו מכתב תלונה ממש, פרופ' מנור כתבה משפט 'משתלח' ביותר כנגד עמיתה מארה"ב, הפסיכיאטר, ד"ר פיטר ברגין: "מעניין לציין שהרופא הצדיק בו הוא נתלה הינו, פיטר ברגין, שופר ידוע של הסיינטולוגיה מזה 30 שנה לפחות" (ההדגשות אינן במקור). למותר לציין, שד"ר ברגין, הפסיכיאטר המשפיע שפרסם מאמרים וספרים רבים, ומוכר בעולם כאחד ממייסדי תחום הפסיכיאטריה הביקורתית, מכחיש זאת בכל תוקף. "אין לי דבר עם סיינטולוגיה. זהו קמפיין יחסי ציבור של חברות תרופות", הוא אמר בריאיון לרשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית.¹⁵

מה שאולי לא הובא לידיעתכם עדיין הוא שפרופ' מנור הפנתה את אותו לשון הרע גם כלפיי! סיפור המעשה מופיע במלואו בספרי ובמאמר שפרסמתי על כך באנגלית עם ד"ר יפה שיר-רז.¹⁶ כאן אציג רק את עיקרי הדברים. כפי שכתבתי בסעיף הקודם, ד"ר שיר-רז ואנוכי ערכנו ביקורות מדעיות על מחקריהם של פרופ' מנור ועמיתיה שעסקו בקשר שבין הפרעת קשב וקורונה. על מנת לעשות זאת כראוי, פנינו לפרופ' מנור (ה- Corresponding Author באותם מאמרים) ולפרופ' מרזון (המחבר הראשון שלהם) בבקשה לקבל גישה לנתונים שעמדו בבסיס המחקרים שהם ערכו. מדובר בפעולה אקדמית סטנדרטית שמבקשת לקדם שיח מדעי שקוף ופתוח, והמחברים עצמם הצהירו באותם מחקרים, שגישה שכזו תתאפשר למתעניינים בכך. לצערנו בקשותינו החוזרות לשיתוף נתונים לא נענו, על כן, החלטנו, בשלב מסוים, לכתב לבקשותינו גם את העורך הראשי של כתב העת Journal of Attention Disorders שפרסם את אותם מחקרים.

צילום המסך של הבקשה מצורף בסוף הפסקה הנוכחית. לתדהמתי, כשעה לאחר ששלחתי את הבקשה 'נחתה' אצלי במייל תגובה מפרופ' מנור בזו הלשון: "Beware, Scientology Related". ככל הנראה, פרופ' מנור חשה צורך להזהיר את העורך הראשי של כתב העת מפני בקשת הנתונים הסטנדרטית ששלחנו לה. רצה הגורל, וההאשמה השקרית הזו נשלחה, כנראה בטעות, גם לכתובת המייל שלי (אולי בעקבות שגיאת 'השב לכולם').

צילום מסך של הבקשה לשיתוף נתונים

* בצילום, ניתן לראות את הבקשה ששלחתי לפרופ' מנור ולעורך הראשי של כתב העת Journal of Attention Disorders (בניכוי כתובות הדוא"ל עצמן), כמו גם את תשובתה של פרופ' מנור: "זהירות קשור לסיינטולוגיה".

אינני יודע אם סיינטולוגיה היא 'טובה' או 'רעה' (הידע שלי על סיינטולוגיה מסתכם בהצצה בערך עליה בויקיפידיה). כל שאני יודע הוא שבמרחב האקדמי, מדובר במילת גנאי חמורה שמטילה דופי באמינותו שלו החוקר. במילים אחרות, פרופ' מנור העלילה עלי עלילת שווא בפני דמות בכירה בקהילה המדעית, והטילה דופי במהימנות האקדמית שלי. לא מדובר בסתם מקרה 'לא יפה' של השתלחות בקולגה. מדובר במקרה בוטה של לשון הרע שקרי שמסוגל להזיק.

טענת הנחרצות

בסוף חלק 'הדיון', נכתב כי "לדעת הוועדה נכון היה כי היית מסייג את דבריך במאמר מושא התלונה… חשוב שלא לכתוב באופן נחרץ אלא להציע מבט נוסף לשם חשיבה מרחיבה ולא מצמצמת לשום כיוון". ברשותכם, אבקש לשאול כמה שאלות לגבי "דעת הוועדה" הזו:

מהו הבסיס האתי ל"דעת הוועדה"? ברור לי מדוע אין להתבטא בצורה שקרית או פוגענית (כפי שהתבטאה המלינה כנגדי, כפי שהוכחתי במסמך התגובה שהגשתי לוועדה לפני שש שנים). אך לא ברור לי, על בסיס מה גובשה 'דעת הוועדה' בסוגיית הנחרצות. האם לדעתכם התבטאויות נחרצות הן פסולות תמיד? ראיתי למשל, שאחת מחברות הוועדה התבטאה בצורה די נחרצת בדיונים על הרפורמה בבריאות הנפש. על פי פרוטוקול הדיון מתאריך 3 בפברואר, 2016, הפסיכולוגית הקלינית, אביגל מילסון-דגן התבטאה כך: "אני חושבת שיש בעיה מאוד מאוד קשה והפכנו את בריאות הנפש לפסיכיאטריה".¹⁷

בוודאי לא תתפלאו שאני נוטה להסכים עם עמדתה הנחרצת של חברת הוועדה. לשיטתי, לא זו בלבד שחלקים גדולים מידי במערך בריאות הנפש נשבו בקסמה של הפסיכיאטריה, אלא, אנשי מקצוע רבים אימצו את התפיסה הביו-רפואית השלטת בה. על כן, אני מבקש לשאול, האם לא כדאי לומר בנחרצות לציבור את מה שנכתב בנחרצות במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (ה- DSM) בכבודו ובעצמו ש: "אף מרקר ביולוגי אינו יכול לשמש לאבחון הפרעת קשב"?¹⁸

בדומה לכך, האם לא כדאי להביא בפני הציבור את 'אזהרת הקופסה' הנחרצת של מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה- FDA) ככתבה וכלשונה? הרי ה- FDA מצהיר בנחרצות שתרופות להפרעת קשב עלולות "להוביל לשימוש בעייתי ולשימוש לרעה גם כאשר הן ניתנות במרשם". שימושים לא רפואיים, לדבריהם, "עלולים לגרום למקרים של מנת יתר ומוות", לא פחות.¹⁹

אלו מההתבטאויות שלי נתפסו בעיניכם כנחרצות? במכתב ההחלטה, לא ראיתי שהובאו ציטוטים 'מוכיחים' מתוך המאמרים שלי. אבקש לדעת אלו התבטאויות צרמו לאוזניכם. אבקש גם שתציגו אותן בהקשרן המלא. למיטב זכרוני, בכל מקום שבו התבטאתי, הקפדתי לומר שעמדתי נחשבת (לצערי) לעמדת מיעוט. במאמר הראשון שפרסמתי (שנקרא על ידכם 'מושא התלונה'), אפילו כתבתי שמדובר בסוג של 'התאבדות מקצועית'. במילים אחרות, בכתיבה הדיאלקטית שלי ישנה הסתייגות מובנית – משום שהקוראים פוגשים, שוב ושוב, מומחים רבים שחושבים אחרת ממני. קוראים החפצים בכך יכולים לפטור בקלות את עמדתי 'הנחרצת' לכאורה, בהסתמכות על דעת הרוב.
כיצד ראוי לדעתכם להגיב לאמירות נחרצות חסרות בסיס? האם נתתם את דעתכם על חוסר האיזון שעלול להיווצר בהטלת המגבלה הזו, כאשר בצד השני של תומכי ההפרעה והתרופות, מושמעות באופן תדיר אמירות נחרצות חסרות ביסוס?

עמותת קווים ומחשבות להפרעת קשב למשל (שפרופ' מנור משמשת בה, כזכור, כראש תחום הרפואה), פרסמה כתבה שקבעה ש"ההפרעה נובעת מליקוי אורגני בפעולתם של המוליכים העצביים במוח."²⁰ בדף הפייסבוק של העמותה הופיע אפילו פוסט מפורש שקבע בנחרצות כי: "לאנשים עם הפרעת קשב יש מחסור והפחתה של דופמין".²¹ זהו כמובן מיתוס חסר שחר, אם יורשה לי להתבטא בנחרצות במסמך הנוכחי. הנה, ראו את ההתייחסות הנחרצת לסוגיה זו מאת פרופ' רונלד פייס – פסיכיאטר שכיהן כעורך ראשי של כתב העת הקונצנזואלי ,Psychiatric Time שאינו חשוד בהשתייכות למחנה מבקרי הפסיכיאטריה: "באשר לתיאוריה המזויפת הקרויה חוסר איזון כימי ובאשר לייחוס המוטעה שלה למקצוע הפסיכיאטריה, הגיע הזמן לנעוץ את היתד היישר אל תוך ליבה של התיאוריה, שנולדה בחטא."²²

דוגמה אחרת לאמירה נחרצת לא מבוססת תיעדתי מתוך עמוד ה'שאלות ותשובות' של עמותת קווים ומחשבות. לדברי מחברי העמוד (שאינני יודע את זהותם), "לו היה ניתן לעשות MRI לכל אדם עם הפרעת קשב היה ניתן לראות שיש שינויים במבנה המוח, וצורת התפקוד שלו", וש- "כל העבודות המחקריות שנעשו מראות חד משמעית כי ללא טיפול תרופתי אין טיפול כלל… מכיוון שמדובר בהפרעה גופנית, אין היום לצערנו אפשרות לעזור לאנשים אלו ללא תרופות".²³ כמובן שגם תפיסה זו מנותקת מהמציאות. הנה ראו, למשל, את האמירה הנחרצת של ה- DSM בנוגע לסוגיה הזו: "מטא-אנליזה של כל מחקרי ההדמיה המוחית לא מראה הבדלים בין אנשים עם הפרעת קשב לבין אנשים מקבוצות ביקורת… עד שבעיות אלו ייפתרו, לא ניתן להשתמש בשום צורה של הדמיה מוחית לאבחון של הפרעת קשב".¹⁸

לאור הדוגמאות הללו, שמייצגות רק מקצת מעשרות האמירות הנחרצות והבלתי מבוססות שנאמרו על ידי מומחים וארגונים להפרעת קשב לאורך השנים, אבקש לשאול: האם במקרים מהסוג הזה לא עדיף להגיד בנחרצות שמדובר באמירות חסרות ביסוס? ומה לגבי מצבים של הטיות וניגודי עניינים במחקרים, כמו אלו שתוארו לעיל? האם לא מוטלת עלינו החובה לחשוף אותם בנחרצות, למניעת הטעיית הציבור?

האם יש מצבים שבהם הימנעות מאמירות נחרצות היא מעשה לא אתי? מסוף השאלה האחרונה, נובעת גם שאלה מוסרית כללית יותר, האם יש מצבים שבהם סגנון הכתיבה שהוצע במכתב ההחלטה "להציע מבט נוסף לשם חשיבה מרחיבה ולא מצמצמת לשום כיוון", עלול לגרום לתוצאה הפוכה – כלומר, לתרום דווקא להטעיית הציבור?

האם למשל, לא מוטלת עלינו חובה מוסרית לשתף את ההורים של 'ילדי הפרעת הקשב' בראיות המחקריות המאסיביות שהצטברו על הסיכון הלבבי שכרוך בשימוש בתרופות הפסיכיאטריות הממריצות, הסימפתומימטיות, שניתנות לילדים צעירים שאובחנו עם הפרעת קשב (פרק 11 בספרי)? האם, לידיעתכם, רוב הרופאים ממלאים אחר החובה הזו כאשר הם רושמים את התרופות הללו? האם הורים מקבלים אינפורמציה מספקת לגבי המגוון העצום של הסיכונים הכרוכים בשימוש בתרופות הללו, כך שמתאפשר להם להעניק לתרופות הללו 'הסכמה מדעת' (Informed Consent) מלאה ואותנטית?

לחילופין, האם עלינו להסתיר את האמירות הנחרצות שנאמרו על ידי שני האבות המייסדים של הפרעת הקשב, בכבודם ובעצמם, פרופ' קית' קונרס ופרופ' ליאון אייזנברג (ראו במבוא לספרי)? הלא פרופ' קונרס כינה את שיעורי האבחנה "אסון לאומי בממדים מסוכנים" והתבטא באופן נחרץ כך: "המספרים גורמים לזה להיראות כמו מגיפה. ובכן, זה לא. זה מגוחך. זוהי המצאה שנועדה להצדיק את מתן התרופות ברמות חסרות תקדים ובלתי מוצדקות."²⁴ ברוח דומה, "פרופ' אייזנברג הסתייג מחטא נעוריו" בריאיון לדר שפיגל שבעה חודשים לפני מותו.²⁵ פרופ' אייזנברג התבטא בנחרצות כך: "הפרעת קשב היא דוגמה מובהקת למחלה מפוברקת [fabrizierte]". לדברי המראיין, פרופ' אייזנברג "מעולם לא חשב, כך סיפר, שההמצאה שלו תהפוך להיות כל כך פופולרית".

מסקנות הוועדה

במסקנות ההחלטה, נכתב כי "הוועדה אינה סבורה כי עברת עבירת משמעת בגינה יש להביאך בפני ועדת משמעת ובזאת מסיימת הוועדה את טיפולה בתלונה". לאור כל הנאמר לעיל, אני דורש שהחלטת הוועדה לסיים את הטיפול בתלונה תכלול גם נימוק מפורש (ונחרץ) שתלונתה של פרופ' מנור התבררה כתלונת שווא שאינה עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה של המדע והרפואה. זוהי המסקנה הישירה מתוך תשובתכם (שלא עברתי כל עבירה), ומתוך מסמכי התגובה המפורטים והממוסמכים שסיפקתי בידכם, גם כעת, וגם לפני שש שנים.

למעשה, אינני מבין מדוע הוועדה פנתה אלי מלכתחילה לפני שש שנים בבקשה שאשיב לתלונת השווא של פרופ' מנור במקום לדחות תלונתה על הסף. לא זו בלבד שהפניה גרמה לי לצער ולהשקעת זמן רב בכתיבת תשובה מקיפה, אלא תשובתי לוועדה לא באמת קיבלה התייחסות ראויה, כפי שהראיתי לכל אורך המסמך הנוכחי. לתפיסתי, כבר בעת הגשת תלונת השווא היה על הוועדה 'לגלגל אותה מכל המדרגות', תוך נזיפה חמורה במלינה שהגישה אותה. פרופ' מנור הפגינה זילות במוסד נציבות קבילות הציבור למקצועות רפואיים ועשתה שימוש לא ראוי במשאבי הוועדה – משאבים שנועדו להגן על הציבור ולא למשטור דעות, התערבות בדיונים מדעיים, או פגיעה באנשי מקצוע.

יתירה מכך, אני דורש שתמחקו את ההבהרה שהופיעה במסקנות הוועדה "כי ככל שתתקבל תלונה נוספת, אף תלונה והחלטה זו יילקחו בחשבון". זהו משפט מקומם. איזו סיבה בעולם מצדיקה לקחת את תלונת השווא הזו בחשבון "ככל שתתקבל תלונה נוספת"? ללא הסרה של המשפט המדובר, לא תיוותר לי ברירה אלא לראות בוועדה תורמת עקיפה לניסיונות השתקה בריוניים נוספים באמצעות הטקטיקה הנלוזה הזו של תלונות שווא.

כבר בתגובתי המקורית מלפני שש שנים, סיפקתי בידי הוועדה ראיות לכך שהפרקטיקה האלימה הזו של הטרדה ואיומים באמצעות פניה לוועדת תלונות אינה זרה לפרופ' מנור. צירפתי, כזכור, פרוטוקול מעמותת קווים ומחשבות שמדגים את הטקטיקה הזו. באסיפה מתאריך 5 במאי, 2010, פרופ' מנור הביעה מורת רוח על כך ש"מאז שהתחלף שר הבריאות, נעצרו הרבה דברים… ניסינו לקדם עניינים כגון האדרל המיוצר ע"י טבע אך אין לו אישור בארץ. דברים זזים לאט. היחס של רוקחים, רופאי הילדים ורופאי המשפחה לנושא הפרעות קשב וריכוז ובעיקר לריטלין הוא עדיין גרוע ואין שיפור". בתגובה, חבר אחר בעמותה התבטא כך: "כאשר הרוקח רואה מרשם לריטלין מבחינתו זו בעיה. הפרוצדורה בעייתית, מאוד מסורבלת ומיד יוצר אצלם אנטי… הפרוצדורה אומרת שצריך להיות רשום בבירור ADHD… וזה מסבך את התהליך, לכן זה כ"כ קשה ויש המון סיפורים לא נעימים על רוקחים. ניתן להפנות תלונות לאיגוד הרוקחים. זה איגוד בלי שיניים, לא יפטרו ולא באמת יענישו רוקח אבל לאף אחד לא נעים לקבל על הראש" (ההדגשות אינן במקור).

אכן, "לאף אחד לא נעים לקבל על הראש", וכאשר קיבלתי את אותה תלונת שווא 'על הראש', לפני שש שנים, הרגשתי כאילו שפכו עלי קיתונות בושה. באותם ימים הרי לא הכרתי את הפרקטיקה הבזויה הזו. לא העליתי בדעתי שאנשי מדע ורפואה מכובדים ינקטו בצעדים שפלים כנגד עמיתים, ולא הכרתי מספיק את הקשרים של חלקם עם חברות התרופות.

סיכום והבהרות חשובות

בסיכום המסמך הנוכחי, אבקש לשוב ולהודות לחברי הוועדה על סיום הטיפול בתלונה שפרופ' מנור הגישה כנגדי לפני שש שנים. יחד זאת, אבקש שהפעם הוועדה תתייחס לכל הסעיפים שהצגתי במסמך הנוכחי, בזמן סביר.

במשך שש השנים האחרונות עשיתי כל שביכולתי כדי להימנע מלהפוך את הדיון המדעי לדיון פרסונאלי. אך מכתבכם שהגיע כעת, באיחור של שש שנים, ללא הכרה בתלונת השווא ובניגודי העניינים של המלינה (למרות שהם הוצגו לוועדה בפרוטרוט, עם מקורות וסימוכין, בתגובתי המקורית), וללא הכרה בעמדתי המדעית המבוססת (למרות שפרסמתי מאז לא מעט מאמרים וספרים), טלטל אותי. פתאום הבנתי שבחירתי שלא להיות נחרץ בסוגיה הזו מסוכנת גם לי וגם לציבור הרחב, שמוטעה לחשוב שמבקרי ההפרעה הם דמויות שוליות ש'מותר' להן להתבטא במסגרת חופש הביטוי.

דווקא משום שהאתיקה המקצועית חשובה לי, אני מבין כעת שפרסום פומבי של תגובתי להתנהלותה הפסולה של פרופ' מנור הוא חובתי המוסרית. זאת מלבד זכותי החוקית "לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן, לשם הגנה על ענין אישי כשר" (סעיפים 15(3) ו- 15(10) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965).

פרופ' מנור (שנחשבת לאחת הדמויות הבכירות ביותר בארץ בתחום הפרעת הקשב) גרמה לי צער רב בתלונתה המקורית לוועדה. כאמור לעיל, תלונת השווא שלה כללה זלזול, שקרים וסילופים מצד אחד, ולא כללה הצהרת ניגוד עניינים שקופה מצד שני. את התלונה הזו, היה על הוועדה לדחות על הסף, באופן מיידי, תוך נזיפה חמורה במלינה. פרופ' מנור, כפי שהראיתי במסמך הנוכחי, נמצאת בניגוד עניינים עמוק ומהותי, בכל הכובעים המקצועיים שהיא חובשת – מתפקידיה בחברה הישראלית להפרעת קשב או בעמותת קווים ומחשבות, דרך החברה הפרטית שהיא מנהלת, ועד קשריה עם חברות התרופות. יתירה מכך, פרופ' מנור כשלה בלשון הרע ממש, בעלילה שהיא העלילה עלי בפני עורך כתב העת Journal of Attention Disorders. כל אלו מקימים עילה מוצקה להגשת תלונה לנציבות קבילות הציבור למקצועות רפואיים דווקא כנגד פרופ' איריס מנור. אך זוהי אינה דרכי (מבלי לגרוע מזכויותיי להגיש תלונה או תביעת לשון הרע בעתיד, ככל שאדחק לכך).

לתפיסתי, שיח מדעי ראוי ויעיל, צריך להתנהל בפתיחות, שקיפות, ועם כמה שפחות מגבלות רגולטוריות. אני מאחל לפרופ' מנור אושר ובריאות, ומייחל לכך שהיא תחליף את טענותיה לגופו של אדם בטענות לגופה של סוגיית הפרעת הקשב והטיפול בה באמצעות חומרים פסיכיאטרים ממריצים.

בכבוד רב,

ד"ר יעקב אופיר,

פסיכולוג קליני מומחה (מ.ר. 27118144)

חבר סגל בכיר במחלקה לחינוך באוניברסיטת אריאל

עמית מחקר במרכז לבינה מלאכותית ורוח האדם באוניברסיטת קיימברידג'.

מחבר הספר הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה

Bibliography

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM-5®): American Psychiatric Pub.

Cosgrove, L., Krimsky, S., Vijayaraghavan, M., & Schneider, L. (2006). Financial ties between DSM-IV panel members and the pharmaceutical industry. Psychotherapy and psychosomatics, 75(3), 154-160.

Foreman, D. M. (2006). Attention deficit hyperactivity disorder: legal and ethical aspects. Archives of disease in childhood, 91(2), 192-194.

Hoogman, M., Bralten, J., Hibar, D. P., Mennes, M., Zwiers, M. P., Schweren, L. S. J., . . . Jahanshad, N. (2017). Subcortical brain volume differences in participants with attention deficit hyperactivity disorder in children and adults: a cross-sectional mega-analysis. The Lancet Psychiatry, 4(4), 310-319.

Kooij, J. J. S., Bijlenga, D., Salerno, L., Jaeschke, R., Bitter, I., Balázs, J., . . . Filipe, C. N. (2019). Updated European Consensus Statement on diagnosis and treatment of adult ADHD. European psychiatry, 56, 14-34.

Lange, K. W., Reichl, S., Lange, K. M., Tucha, L., & Tucha, O. (2010). The history of attention deficit hyperactivity disorder. ADHD Attention Deficit and Hyperactivity Disorders, 2(4), 241-255.

Mayes, R., Bagwell, C., & Erkulwater, J. (2008). ADHD and the rise in stimulant use among children. Harvard review of psychiatry, 16(3), 151-166.

Merten, E. C., Cwik, J. C., Margraf, J., & Schneider, S. (2017). Overdiagnosis of mental disorders in children and adolescents (in developed countries). Child and adolescent psychiatry and mental health, 11(1), 5.

Parrillo, V. N. (2008). Encyclopedia of social problems: Sage Publications.

Samea, F., Soluki, S., Nejati, V., Zarei, M., Cortese, S., Eickhoff, S. B., . . . Eickhoff, C. R. (2019). Brain alterations in children/adolescents with ADHD revisited: A neuroimaging meta-analysis of 96 structural and functional studies. Neuroscience & Biobehavioral Reviews.

Saul, R. (2014). ADHD Does not Exist: The Truth About Attention Deficit and Hyperactivity Disorder: HarperCollins.

Schwarz, A. (2016). ADHD: the statistics of a “national disaster”. Significance, 13(6), 20-23.

Stolzer, J. M. (2009). Attention deficit hyperactivity disorder: Valid medical condition or culturally constructed myth. Ethical Human Psychology and Psychiatry, 11(1), 5-15.

Vos, T., Abajobir, A. A., Abate, K. H., Abbafati, C., Abbas, K. M., Abd-Allah, F., . . . Abera, S. F. (2017). Global, regional, and national incidence, prevalence, and years lived with disability for 328 diseases and injuries for 195 countries, 1990–2016: a systematic analysis for the Global Burden of Disease Study 2016. The Lancet, 390(10100), 1211-1259.