העמדה המוסכמת על הקהילה המדעית היא שעשרות מיליוני ילדים ברחבי העולם סובלים מהפרעה נוירו-פסיכיאטרית הקרויה הפרעת קשב. לכאורה, מקורה של ההפרעה הוא בפגם מבני או תפקודי במוח ומשכך היא עתידה ללוות את הילד במשך כל חייו ולגרום לו למצוקה ולפגיעה בתפקוד. למרות תחושת הקונצנזוס המדעי, הפרעת הקשב נתונה במחלוקת חשובה וּוָתיקה בשיח הפסיכו-רפואי. 

 

במחלוקת זו, עמדתי ידועה. לתפיסתי, הפרעת קשב אינה עומדת בקריטריונים הדרושים לשם מתן אבחנה נוירו-פסיכיאטרית. ההיפך הוא הנכון. סדרה ארוכה של פערים וליקויים מתודולוגיים בספרות המדעית פוגעת באופן חמור במהימנות ובסוגי התוקף השונים של המבנה התיאורטי הקרוי הפרעת קשב ועל כן עלינו להסירה לאלתר ממדריך האבחנות הפסיכיאטרי. 

 

כן, בהחלט, יש ילדים שסובלים מאתגרים וקשיים ואנו חייבים לעשות כל מאמץ כדי לעזור להם ולהוריהם אך בהעדר תוקף מספק להפרעה, מתערערת גם ההצדקה המוסרית לתת לילדים (בריאים) תרופות פסיכיאטריות ממריצות שאינן יעילות לטווח הארוך ושעלולות לגרום לתופעות לוואי חמורות ולשינויים ביוכימיים במוח.

 

לתפיסתי, רובם המוחלט של הילדים הקרויים 'ילדי הפרעת קשב' הם ילדים נורמאליים לחלוטין. בני אדם מטבעם שונים אחד מהשני, חלקם פעלתניים, חלקם אסוציאטיביים וחלקם אוהבים סושי. בשפה אקדמית קוראים לזה Neurodiversity. כן בהחלט, יש שונות נוירולוגית. יש ילדים עם נטייה לאנרגטיות ו/או לחולמנות ויש ילדים שנוטים לאימפולסיביות ולמוסחות – אבל לילדים הללו אין שום בעיה פסיכיאטרית. אין צורך בהוספת המשגות מיותרות כמו "פגם מוחי" (שמשום מה אי אפשר לראות במחקרי הדמיה) או "חוסר איזון כימי" (שאפילו הפסיכיאטרים מנסים להתנער ממנו). זאת משום שהפרעת קשב היא לא הפרעה אורגנית נוירו-התפתחותית. ברוב המקרים, המונח הקרוי הפרעת קשב הוא תוצר של מפגש עגום בין ילד בריא לבין מערכת החינוך.

 

אני כמובן מודע לכך שעמדתי בסוגיה זו טרם התקבלה על רוב עמיתיי. אשר על כן, הקפדתי לעגן ולגבות את כל טענותיי במחקר המדעי הרב שהצטבר בתחום.