אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני הורים בעידן הדיגיטלי הוא השימוש במסכים בקרב ילדים. מספר הולך וגדל של ילדים נחשפים לטכנולוגיות תקשורת כבר מגיל ינקות; ויש החוששים שהחשיפה עשויה לפגוע בהתפתחותם הפסיכולוגית התקינה (Browne, Thompson, & Madigan, 2020). הורים רבים מודאגים מכך ומתאמצים להגביל את זמן המסך היומי של ילדיהם. עם זאת, בקצב המהיר של החברה העכשווית, הקפדה על גיל חשיפה מתאים ועל זמן מסך מוגבל נתפסת כמאבק מתמשך וסיזיפי (Carson et al., 2014; Götz et al., 2020). רוב ההורים מודים שבפועל הם מאפשרים לילדיהם זמן מסך רב יותר ממה שהם תופסים כראוי, ובוודאי יותר מההמלצות הרפואיות הרשמיות אליהן נחשפו באמצעי התקשורת (Trinh et al., 2020). כתוצאה מכך, הורים רבים חווים תחושות אשמה ורגשות שליליים באופן תדיר (Carson et al., 2014), אשר אף התעצמו במהלך ההתפרצות האחרונה של מגפת הקורונה (Ophir et al., under review). סגירת הפעוטונים ובתי הספר ותקופות הסגר בבתים אילצו הורים לשלב בין עבודה מהבית לבין טיפול בילדים צעירים ו"להיעזר" לשם כך בטכנולוגיות המסכים. בפועל, זמן השימוש במסך בקרב ילדים זינק באופן משמעותי בתקופת הקורונה (Götz et al., 2020) והציף ביתר שאת את דאגות ההורים ואת השאלה העומדת בבסיס הסוגיה: האם יש עדויות משכנעות לכך שעצם זמן המסך פוגע בהתפתחות הפסיכולוגית של ילדים? לכאורה, על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), התשובה לשאלה זו היא: כן…

לקראת עדכון חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא הפרעת קשב ופעלתנות יתר, דרשה ההסתדרות הרפואית בישראל לייחד את אבחון ההפרעה לרופאים בלבד; זאת בניגוד למצב המקובל עד כה, בו גם פסיכולוגים המוסמכים לכך רשאים לתת את האבחנה. "אבחנה של הפרעת קשב", כך במכתבה של ההסתדרות למשרד הבריאות, "היא אבחנה רפואית שצריכה להיקבע רק ע"י רופא מומחה… הרופא יכול להיוועץ בפסיכולוג כמו גם באנשי מקצוע אחרים… לא מקובלת עלינו הקביעה כי האבחנה תעשה ע"י פסיכולוג… הדבר איננו נכון מבחינה מקצועית ויש לשנות זאת בחוזר הסופי" (אידלמן, 2020; ההדגשות שלי, י"א).

מעניין, תהיתי לעצמי, כשהמכתב 'הודלף' אלי מגורמים בכירים עלומים; מה בדיוק הופך את הפרעת הקשב לאבחנה רפואית, כזו ש"פסיכולוג שהוכשר לכך" לא מסוגל לעשות "מבחינה מקצועית"?… 

האם השימוש במסכים גורם להפרעת הספקטרום האוטיסטי בקרב ילדים?

מאת ד"ר יעקב אופיר, ד"ר חננאל רוזנברג ורפאל טיקוצ'ינסקי

"האם יש קשר בין השימוש במסכים לעלייה בשכיחות האוטיזם?" שואלת כותרת טור של לירז מרגלית שפורסם ב"דה-מרקר" בפברואר 2020. כשקוראים את הפוסט עצמו, סימן השאלה שהונח בסוף הכותרת הופך לסימן קריאה מדאיג. למרות התפיסה הרפואית הרווחת שרואה בהפרעת הספקטרום האוטיסטי (ASD) הפרעה נוירולוגית-התפתחותית תורשתית, על פי הטור ישנה אפשרות ממשית שגורמים סביבתיים, ובראשם העלייה בשימוש בטלפונים ניידים ובטכנולוגיות מסכים, גורמים לעיכוב התפתחותי של ילדים צעירים ומסבירים את העלייה המתמדת שאנו רואים בשכיחות ההפרעה.

שתי היפותזות – מסר (מדאיג) אחד

הטענה הדרמטית המופיעה בטור, כמו גם בכתבות עיתונאיות רבות אחרות בארץ ובעולם, מתבססת על שתי היפותזות מרכזיות. ההיפותזה הראשונה התפרסמה לאחרונה על ידי צוות חוקרים ישראלי…

מבוא – מגפת הטיפול התרופתי

ההצהרה הדרמטית של ד"ר קית' קונרס, אורח הכבוד בכנס המומחים להפרעת קשב לשנת 2012, נאמרה בעקבות פרסום הערכות המרכז האמריקאי לבקרה ולמניעת מחלות (CDC) לפיהן שלושה וחצי מיליון ילדים בארה"ב נוטלים תרופות להפרעת קשב (Visser et al., 2014). הזינוק בשיעורי הילדים שאובחנו עם הפרעת קשב מאז כניסתה אל מדריך האבחנות הפסיכיאטרי בשנת 1980, היה בלתי נתפס. שכיחות ההפרעה באוכלוסייה נסקה תוך פחות מארבעים שנה מאחוזים בודדים לאחוזים דו-ספרתיים והביאה עימה עלייה חדה בכמות הילדים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות באופן יומיומי (Piper et al., 2018). התרופות הממריצות הפכו להיות "הבחירה הראשונה לטיפול ב-ADHD" (משרד הבריאות, 2020) והביקוש לכדורי הפלא הלך וגבר. אמפטמינים (למשל אדרל), מתאמפטמינים (למשל דסוקסין) וכמובן מתילפנידאט (למשל ריטלין וקונצרטה) נרשמים לרוב הילדים המאובחנים (62%-76%) בכמויות חסרות תקדים (Danielson et al., 2018; Visser et al., 2016) ומדורגים בראש רשימת התרופות הנמכרות ביותר לילדים (Chai et al., 2012; Qato et al., 2018) – קונצרטה חגיגית ורווחית של תרופות יעילות ובטוחות. לכאורה.

"טוב, נו, ככה זה אמריקאים", חלקנו אולי מרחיקים, "תמיד בחיפוש אחרי פתרונות אינסטנט זולים". אבל למספרים אין מנגנוני הדחקה. "זאת פנדמיה", הם צועקים (לצעוק הם יודעים), פנדמיה שהתפשטה ברוב מדינות המערב, כולל בפרובינציה קטנה במזרח התיכון (Hoshen et al., 2016). נתונים שהתפרסמו לאחרונה מתוך רשומות רפואיות של קופת חולים לאומית מציגים מספרים בלתי נתפסים. בישראל 2020, שיעור הילדים שמאובחנים עם הפרעת קשב הוא כ- 20%1 (Merzon, Manor, et al., 2020) ושיעור הילדים שמקבלים תרופות להפרעת קשב הוא לפחות 8.8%2 (Merzon, Gutbir, et al., 2020). שיעורים אלו זיכו אותנו במדליית כסף באולימפיאדת הריטלין. זו השנה השלישית ברציפות שאנו מדורגים במקום השני בעולם בצריכת מתילפנידאט (תרשים 1) (International Narcotics Control Board, 2018). לשירת ההמנון, הקהל יעבור לדום. "אוי נו, די כבר עם הדמגוגיה הזאת", חלקנו אולי מנסים לבטל, "וכי מה רע שמדינת ישראל מצליחה להעניק טיפול תרופתי יעיל ובטוח לכל כך הרבה ילדים"? על כך בדיוק, המאמר שלפניכם.

תעלומה בתמונות

התמונה המאיימת מהריאיון הטלוויזיוני, נראתה לנו חשודה מהרגע הראשון. "תיעוד ראשון מציג הבדלים בהתפתחות מוחית של ילדים", זעקה כותרת הריאיון עם פרופ' יאיר למפל, נוירולוג מבית החולים וולפסון, בתוכנית הבוקר 'פאולה וליאון'1. ה"תיעוד הראשון", כך התברר בכתבה, הוא מחקר חדש שהוכיח, לכאורה, את ההשפעות השליליות של הצפייה במסכים על ההתפתחות המוחית של ילדים בני 3-5, בהשוואה להשפעות החיובית של קריאת ספרים. התמונה הצבעונית (מוצג 1) מספרת הכל: הנה סקירה מוחית של ילד שנחשף לספרים, עם צבעים אדומים מרגשים, והנה סקירה מוחית של ילד שנחשף למסכים עם צבעים כחולים מדאיגים. עם תמונה כזאת, מי צריך אלף מילים מסובכות?

מבוא

 "צַיֵּר לִי כִּבְשָׂה עִם הַפְרָעַת קֶשֶׁב".

אל מול תעלומה גדולה איננו מעזים שלא לציית. הוצאתי מכיסי עט ודף ניר אבל אז נזכרתי שלמדתי בעיקר על הפרעות נפשיות ואמרתי לילדון (קצת ברוגז) שאיני יודע לצייר הפרעת קשב.

"אין דבר. בבקשה צייר לי כבשה עם הפרעת קשב".

אבל אני מימי לא ציירתי כבשה עם הפרעת קשב. על כן ציירתי לו את הציורים היחידים שידעתי לצייר.

"לא! לא! אני לא רוצה כבשה עם מוגבלות שכלית. אני צריך כבשה עם הפרעת קשב. שתהיה דומה לי".

ציירתי לו. הוא הסתכל בעיון ואמר: "לא", הוא פסק. "לכבשה הזאת יש קשיים חברתיים. צייר עוד אחת".

ציירתי. ידידי חייך חיוך חביב, סלחני: "הרי אתה רואה… זו לא כבשה עם הפרעת קשב, זה איל עם הפרעות התנהגות. יש לו קרניים".

עכשיו כבר פקעה סבלנותי, על כן שרטטתי לו את הציור הזה ומיד אמרתי:

"זו התיבה. הכבשה שאתה רוצה נמצאת בפנים".

 

 קוראים יקרים, אני, למרבה הצער, איני יכול לראות כבשים מבעד לתיבות סגורות. לכן, במאמר הנוכחי אנסה לפתוח את הקופסה ולגלות מה בתוכה: איך בדיוק נראית התופעה הקרויה הפרעת קשב והאם התמונה שתתגלה כשנפתח את הקופסה מצדיקה מתן אבחנה רפואית והמלצה על טיפול תרופתי.

המאמר הנוכחי משרטט ביקורת מדעית מפורטת שבאה לערער על המבנה התיאורטי הקרוי 'הפרעת קשב'. ביקורת זו חושפת לפחות 30 ליקויים מתודולוגיים ומאפיינים ייחודים של ההפרעה שפוגעים באופן חמור במהימנות ובסוגי התוקף השונים של האבחנה. בהעדר תוקף מדעי מספק, אני שב וטוען שהפרעת הקשב אינה ראויה להיכלל במדריך האבחנות הפסיכיאטרי וכי יש לשקול מחדש את הטיפול הנפוץ בה, באמצעות תרופות פסיכוטרופיות ממריצות.