לבן הגדול שלי קוראים מעין ומה לעשות, יש לו קוצים במקום שבו נהוג לשבת. כשהוא עובר ליד קערת קורנפלקס, החלב נשפך ממנה לרצפה, כשהוא משחק עם ילדים אחרים הם חוטפים חרב אור במצח. מיד מגיעים הגננת, הרופא ההתפתחותי או הפסיכולוג החינוכי ומאבחנים: אה, זה ברור, יש לו הפרעת קשב, שם קוד: ADHD.

זה קורה גם בקליניקה, בני נוער שמגיעים לקליניקה, מקסימים ומוכשרים ו… היפר-אקטיביים, ומה שמביא אותם לקליניקה זה פשוט בית ספר. וזאת שאלה, יושב ילד בביה"ס, ויש לו קוצים, והוא משתעמם, הוא מפריע, מתחצף, חולם בשיעור ויוצא מלא לשירותים. אז אומרים אולי יש לו בעיות רגשיות ושולחים אותו לטיפול. וזה האמת לא תמיד כזה רע, במקרים אחרים, פותרים את הבעיה פשוט במתן ריטלין.

מעניין לחשוב מה היה קורה אילו בתי הספר לא היו מסתכלים על התלמיד כמו שהסתכלו עליו לפני 100 שנה, כשהמציאו את מבחן האינטליגנציה, אלא מסתכלים על מכלול של יכולות ותכונות. הפסיכולוג ההתפתחותי, הווארד גרדנר טבע את המושג ריבוי-אינטליגנציות עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הוא טען שלבני אדם יש אינטליגנציות שונות: אינטליגנציה מילולית ואינטליגנציה לוגית-מתמטית כמו גם אינטליגנציות אחרות, אינטליגנציה מרחבית, אינטליגנציה תוך אישית – היכולת להתבונן פנימה, להכיר את עצמי ולווסת רגשות, ואינטליגנציה בין אישית (מושג יחסית פופולארי).

ולמה אני מספר עליו? בגלל שילדי הפרעת הקשב הם לפעמים גם הילדים היצירתיים ולפעמים הם הילדים שטובים בטבע או בהתעמלות קרקע או ביזמות ומנהיגות. יש את הלימודים האקדמיים, ומי שמתאים לכך, אגב, עבדכם הנאמן, מצוין. אבל מה לגבי היכולות האחרות? אני לדוגמה, לא חילקו לי אינטליגנציה מרחבית. אני לא יודע איפה שמתי את האוטו בחניון. אני פשוט לא יודע, אין לי את זה. אבל יש אחרים שיש להם את זה, ויש אחרים שיש להם אינטליגנציה מוזיקלית או נטורליסטית והם טובים בתחומי הטבע.

התופעה של אבחון היתר של הפרעת הקשב היא דוגמה חזקה לצורך בשינוי תפיסתי. כיום המודל של התלמיד המוצלח הוא של התלמיד העיוני שנשען על שני סוגי אינטליגנציות, אינטליגנציה מילולית ואינטליגנציה לוגית-מתמטית. כשאנחנו משתמשים רק במודל הזה, אנחנו מפספסים נערים אחרים, שיש להם יכולות לא פחות חשובות.

יש פתרונות לבעיה שתיארתי, מכון ברנקו וייס למשל מצהירים שיש להם תפיסה עקרונית של ריבוי אינטליגנציות. יש חוות נוער שמשלבות סוסים והרבה טבע אבל לענ"ד, הפתרונות כרגע, הם פתרונות שוליים והאתגר מסובך הרבה יותר מפתרונות מקומיים. גם כאשר נאמר על תלמיד שהוא טוב יותר במכניקה ובתיאום עין יד מאשר במקצועות עיוניים, עדיין נספוג ביקורת שמדובר בהסללה (מה שנקרא: "שהבן שלך יהיה פחח"). הרעיון בעיניי הוא להשתנות כחברה. להגדיר מחדש, מה נחשב. אקדמאי לא יותר טוב ממוסכניק. עד שלא תשתנה התפיסה של מיהו התלמיד, מה אנחנו רוצים שיצא בסוף מביה"ס, של מיהו האדם הנעלה? אז תמיד נשאר עם פתרונות פלסטר לבעיה אמיתית – בגלל שהפרעת הקשב כל כך נפוצה כמעט כמו תכונת אישיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את פתרונות השוליים, אנחנו צריכים לשנות את התפיסה שלנו, על איך נראית מערכת החינוך ואיך נראה תלמיד.

בהרצאה מאוד אישית ובעיניי גם עוצמתית, שנתתי באוניברסיטה העברית, קראתי תיגר על עצם קיומה של הפרעת הקשב. ממליץ בחום לצפות בה בפסיכוVלוג.