אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני הורים בעידן הדיגיטלי הוא השימוש במסכים בקרב ילדים. מספר הולך וגדל של ילדים נחשפים לטכנולוגיות תקשורת כבר מגיל ינקות; ויש החוששים שהחשיפה עשויה לפגוע בהתפתחותם הפסיכולוגית התקינה (Browne, Thompson, & Madigan, 2020). הורים רבים מודאגים מכך ומתאמצים להגביל את זמן המסך היומי של ילדיהם. עם זאת, בקצב המהיר של החברה העכשווית, הקפדה על גיל חשיפה מתאים ועל זמן מסך מוגבל נתפסת כמאבק מתמשך וסיזיפי (Carson et al., 2014; Götz et al., 2020). רוב ההורים מודים שבפועל הם מאפשרים לילדיהם זמן מסך רב יותר ממה שהם תופסים כראוי, ובוודאי יותר מההמלצות הרפואיות הרשמיות אליהן נחשפו באמצעי התקשורת (Trinh et al., 2020). כתוצאה מכך, הורים רבים חווים תחושות אשמה ורגשות שליליים באופן תדיר (Carson et al., 2014), אשר אף התעצמו במהלך ההתפרצות האחרונה של מגפת הקורונה (Ophir et al., under review). סגירת הפעוטונים ובתי הספר ותקופות הסגר בבתים אילצו הורים לשלב בין עבודה מהבית לבין טיפול בילדים צעירים ו"להיעזר" לשם כך בטכנולוגיות המסכים. בפועל, זמן השימוש במסך בקרב ילדים זינק באופן משמעותי בתקופת הקורונה (Götz et al., 2020) והציף ביתר שאת את דאגות ההורים ואת השאלה העומדת בבסיס הסוגיה: האם יש עדויות משכנעות לכך שעצם זמן המסך פוגע בהתפתחות הפסיכולוגית של ילדים? לכאורה, על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), התשובה לשאלה זו היא: כן…