לבן הגדול שלי קוראים מעין ומה לעשות, יש לו קוצים במקום שבו נהוג לשבת. כשהוא עובר ליד קערת קורנפלקס, החלב נשפך ממנה לרצפה, כשהוא משחק עם ילדים אחרים הם חוטפים חרב אור במצח. מיד מגיעים הגננת, הרופא ההתפתחותי או הפסיכולוג החינוכי ומאבחנים: אה, זה ברור, יש לו הפרעת קשב, שם קוד: ADHD.
זה קורה גם בקליניקה, בני נוער שמגיעים לקליניקה, מקסימים ומוכשרים ו… היפר-אקטיביים, ומה שמביא אותם לקליניקה זה פשוט בית ספר. וזאת שאלה, יושב ילד בביה"ס, ויש לו קוצים, והוא משתעמם, הוא מפריע, מתחצף, חולם בשיעור ויוצא מלא לשירותים. אז אומרים אולי יש לו בעיות רגשיות ושולחים אותו לטיפול. וזה האמת לא תמיד כזה רע, במקרים אחרים, פותרים את הבעיה פשוט במתן ריטלין.
מעניין לחשוב מה היה קורה אילו בתי הספר לא היו מסתכלים על התלמיד כמו שהסתכלו עליו לפני 100 שנה, כשהמציאו את מבחן האינטליגנציה, אלא מסתכלים על מכלול של יכולות ותכונות. הפסיכולוג ההתפתחותי, הווארד גרדנר טבע את המושג ריבוי-אינטליגנציות עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הוא טען שלבני אדם יש אינטליגנציות שונות: אינטליגנציה מילולית ואינטליגנציה לוגית-מתמטית כמו גם אינטליגנציות אחרות, אינטליגנציה מרחבית, אינטליגנציה תוך אישית – היכולת להתבונן פנימה, להכיר את עצמי ולווסת רגשות, ואינטליגנציה בין אישית (מושג יחסית פופולארי).
ולמה אני מספר עליו? בגלל שילדי הפרעת הקשב הם לפעמים גם הילדים היצירתיים ולפעמים הם הילדים שטובים בטבע או בהתעמלות קרקע או ביזמות ומנהיגות. יש את הלימודים האקדמיים, ומי שמתאים לכך, אגב, עבדכם הנאמן, מצוין. אבל מה לגבי היכולות האחרות? אני לדוגמה, לא חילקו לי אינטליגנציה מרחבית. אני לא יודע איפה שמתי את האוטו בחניון. אני פשוט לא יודע, אין לי את זה. אבל יש אחרים שיש להם את זה, ויש אחרים שיש להם אינטליגנציה מוזיקלית או נטורליסטית והם טובים בתחומי הטבע.
התופעה של אבחון היתר של הפרעת הקשב היא דוגמה חזקה לצורך בשינוי תפיסתי. כיום המודל של התלמיד המוצלח הוא של התלמיד העיוני שנשען על שני סוגי אינטליגנציות, אינטליגנציה מילולית ואינטליגנציה לוגית-מתמטית. כשאנחנו משתמשים רק במודל הזה, אנחנו מפספסים נערים אחרים, שיש להם יכולות לא פחות חשובות.
יש פתרונות לבעיה שתיארתי, מכון ברנקו וייס למשל מצהירים שיש להם תפיסה עקרונית של ריבוי אינטליגנציות. יש חוות נוער שמשלבות סוסים והרבה טבע אבל לענ"ד, הפתרונות כרגע, הם פתרונות שוליים והאתגר מסובך הרבה יותר מפתרונות מקומיים. גם כאשר נאמר על תלמיד שהוא טוב יותר במכניקה ובתיאום עין יד מאשר במקצועות עיוניים, עדיין נספוג ביקורת שמדובר בהסללה (מה שנקרא: "שהבן שלך יהיה פחח"). הרעיון בעיניי הוא להשתנות כחברה. להגדיר מחדש, מה נחשב. אקדמאי לא יותר טוב ממוסכניק. עד שלא תשתנה התפיסה של מיהו התלמיד, מה אנחנו רוצים שיצא בסוף מביה"ס, של מיהו האדם הנעלה? אז תמיד נשאר עם פתרונות פלסטר לבעיה אמיתית – בגלל שהפרעת הקשב כל כך נפוצה כמעט כמו תכונת אישיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את פתרונות השוליים, אנחנו צריכים לשנות את התפיסה שלנו, על איך נראית מערכת החינוך ואיך נראה תלמיד.
בהרצאה מאוד אישית ובעיניי גם עוצמתית, שנתתי באוניברסיטה העברית, קראתי תיגר על עצם קיומה של הפרעת הקשב. ממליץ בחום לצפות בה בפסיכוVלוג.
מטרת החינוך – חינוך מנקודת המבט של הפסיכולוגיה החינוכית
אז מה מטרת החינוך? לכאורה זאת שאלה מתוך פילוסופיה של החינוך אבל לפילוסופיה של החינוך יש קשר הדוק עם פסיכולוגיה חינוכית. פילוסופים רבים עסקו בקשר ההדדי שקיים בין התהליכים הנפשיים שעוברים על הילד לבין התהליכים והביצועים הלימודיים שלו.
פילוסופים חינוכיים רבים השפיעו והושפעו רבות מהפסיכולוגיה החינוכית. לדוגמה: ג'ון דיואי. לדיואי היה חשוב שחינוך לא יהיה רק ההוראה של עובדות יבשות, אלא שהמיומנויות והידע שהתלמידים רוכשים יהיו משולבים בחייהם כאזרחים וכבני אדם. גם אריסטו דיבר על השתלבות כאזרח אבל על פי אריסטו, מטרתו העיקרית של החינוך היא להכשיר אזרחים טובים וחושבים בשביל הפוליס, בשביל המדינה, בשביל הקהילה. הדגש של הפסיכולוגיה הוא כמובן, כמו שאתם כבר יודעים הוא על הפרט.
לכן פסיכולוגים חינוכיים ישאלו איך אפשר לעזור לילד לרכוש כלים שיאפשרו לו השתלבות מיטבית כאזרח וכבן אדם. גם אם אתם פילוסופים מהותניים, שזועקים שמטרת החינוך, היא להקנות ידע הכרחי וערכים בסיסיים משותפים, עדיין אפשר לשאול: מהו הידע הבסיסי והערכים המשותפים שיעזרו לילד להשתלב באופן מיטבי?
כאן יש לנו בעיה. כי אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד. אלו ערכים וידיעות ישרתו את אלכס בעתיד?
ערכים חברתיים-מוסריים כמו אמפתיה לאחר, סובלנות ותרומה לקהילה הם הכרחיים להשתלבות בחברה אבל מה לגבי מתן עדיפות למתמטיקה 5 יחידות לעומת תיאטרון או מחול? הפסיכולוג החינוכי יכול לומר, חברים, מעבר לתחומי הלימוד השונים, אנחנו יודעים שיש תכונות שקשורות עם רווחה נפשית ועם הצלחה, למשל: סקרנות, יצירתיות, תשוקה ונחישות (grit). רבות נכתב בשנים האחרונות על עוצמת הנחישות. הנחישות האנושית כמשתנה מכריע, משתנה שמבדיל בין צל"ש לטר"ש, בין הצלחה לבין בינוניות. הפסיכולוג החינוכי יכול לשאול: איך לפתח נחישות אצל הילד? וזה מחזיר אותנו לנושא שנדון בפתיחה: האם ריטלין יפתח נחישות?
לסיכום, בואו נקנה לילד ערכים מוסריים-חברתיים, נתבונן בו מנקודת מבט של ריבוי אינטליגנציות ונשים דגש על פיתוח תכונות אישיות של סקרנות, יצירתיות, תשוקה ונחישות.
