מבוא – מגפת הטיפול התרופתי

ההצהרה הדרמטית של ד"ר קית' קונרס, אורח הכבוד בכנס המומחים להפרעת קשב לשנת 2012, נאמרה בעקבות פרסום הערכות המרכז האמריקאי לבקרה ולמניעת מחלות (CDC) לפיהן שלושה וחצי מיליון ילדים בארה"ב נוטלים תרופות להפרעת קשב (Visser et al., 2014). הזינוק בשיעורי הילדים שאובחנו עם הפרעת קשב מאז כניסתה אל מדריך האבחנות הפסיכיאטרי בשנת 1980, היה בלתי נתפס. שכיחות ההפרעה באוכלוסייה נסקה תוך פחות מארבעים שנה מאחוזים בודדים לאחוזים דו-ספרתיים והביאה עימה עלייה חדה בכמות הילדים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות באופן יומיומי (Piper et al., 2018). התרופות הממריצות הפכו להיות "הבחירה הראשונה לטיפול ב-ADHD" (משרד הבריאות, 2020) והביקוש לכדורי הפלא הלך וגבר. אמפטמינים (למשל אדרל), מתאמפטמינים (למשל דסוקסין) וכמובן מתילפנידאט (למשל ריטלין וקונצרטה) נרשמים לרוב הילדים המאובחנים (62%-76%) בכמויות חסרות תקדים (Danielson et al., 2018; Visser et al., 2016) ומדורגים בראש רשימת התרופות הנמכרות ביותר לילדים (Chai et al., 2012; Qato et al., 2018) – קונצרטה חגיגית ורווחית של תרופות יעילות ובטוחות. לכאורה.

"טוב, נו, ככה זה אמריקאים", חלקנו אולי מרחיקים, "תמיד בחיפוש אחרי פתרונות אינסטנט זולים". אבל למספרים אין מנגנוני הדחקה. "זאת פנדמיה", הם צועקים (לצעוק הם יודעים), פנדמיה שהתפשטה ברוב מדינות המערב, כולל בפרובינציה קטנה במזרח התיכון (Hoshen et al., 2016). נתונים שהתפרסמו לאחרונה מתוך רשומות רפואיות של קופת חולים לאומית מציגים מספרים בלתי נתפסים. בישראל 2020, שיעור הילדים שמאובחנים עם הפרעת קשב הוא כ- 20%1 (Merzon, Manor, et al., 2020) ושיעור הילדים שמקבלים תרופות להפרעת קשב הוא לפחות 8.8%2 (Merzon, Gutbir, et al., 2020). שיעורים אלו זיכו אותנו במדליית כסף באולימפיאדת הריטלין. זו השנה השלישית ברציפות שאנו מדורגים במקום השני בעולם בצריכת מתילפנידאט (תרשים 1) (International Narcotics Control Board, 2018). לשירת ההמנון, הקהל יעבור לדום. "אוי נו, די כבר עם הדמגוגיה הזאת", חלקנו אולי מנסים לבטל, "וכי מה רע שמדינת ישראל מצליחה להעניק טיפול תרופתי יעיל ובטוח לכל כך הרבה ילדים"? על כך בדיוק, המאמר שלפניכם.