בתחילת הטורניר זו היתה ברזיל – כי אין כמו הכדורגל האותנטי של הסלסאו, שמגיע מהפאבלות של ריו. בחצי הגמר, ברור שאנגליה – בגלל התקוות, האוהדים והנשמה. ועכשי, הלב עם קרואטיה, כי הם קצת כמונו: מדינה צעירה, קטנה ולוחמת. אז מה קורה לנו, האוהדים, מבחינה פסיכולוגית? מה סוחף אותנו להזדהות כל כך, להתרגש מניצחון ולהתאכזב מהפסד?
