פסיכולוגיה חברתית

מכירים את הפסיכולוגים האלה, לא חשוב שמות, שמיד יודעים להגיד על הילד שמפריע בגן, טוב הוא, יש לו התקשרות נמנעת, טוב הוא בשלב הפאלי…

אז זהו שלא. טענה מרכזית בפסיכולוגיה חברתית היא שהסברים של התנהגות אנושית שנשענים אך ורק על גורמים תוך-אישיים (טמפרמנט, אישיות) אינם מספיקים. הדוגמא המשכנעת ביותר היא התאבדות המונית בכתות: אי אפשר לטעון שכל המתאבדים סובלים מפסיכוזה או מנטיות אובדניות. המתאבדים, כך יטען הפסיכולוג החברתי, מושפעים מהמנהיג ומהמצב החברתי.

מהי פסיכולוגיה חברתית?

פסיכולוגיה חברתית עוסקת באופן בו מחשבותיהם, תחושותיהם והתנהגותם של אנשים מושפעות מנוכחות של אנשים אחרים. הנוכחות הזאת, לא חייבת להיות פיזית. היא יכולה להיות נוכחות במחשבות, בתודעה (למשל נוכחות הורים, משפחה, מורים, חברים). לכן, תחום המחקר בפסיכולוגיה חברתית מתרכז באופן בו הסביבה מעצבת את המחשבות, ההתנהגות, והרגשות שלנו.

הפסיכולוגיה החברתית עוסקת גם בהשפעות חברתיות. לא רק בניסיונות של אנשים לשנות בפועל התנהגויות של אנשים אחרים (כמו למשל בקמפיין פרסומי), אלא גם בהשפעה על מחשבות ורגשות. האם למשל אפשר להשפיע על אדם אחר באמצעות שפת גוף?

זה לא סוציולוגיה

כבר כתבתי בעבר על ההבחנה בין פסיכולוגיה לבין סוציולוגיה (בעמוד: 'מהי פסיכולוגיה') אבל בפסיכולוגיה חברתית השאלה הזאת חוזרת שוב ושוב אז ננסה להבחין רגע בין שני התחומים. למרות ששני התחומים מתעניינים בהשפעת הסביבה, פסיכולוגיה חברתית נבדלת מסוציולוגיה (ומאנתרופולוגיה) מפני ש:

• המוקד הוא ביחיד – בתהליך הפסיכולוגי הפנימי של האדם (בתוך הסיטואציה החברתית) ולא בגורמים כלליים יותר כמו גורמים חברתיים, כלכליים, עוני או פערים.
• המוקד הוא בפירוש – שאנשים נותנים למצב החברתי ולא במצב החברתי האובייקטיבי. אנשים יכולים לפרש מצב חברתי כך שהוא "יוציא אותם טוב" או ההיפך, לייחס לו משמעויות שליליות, גם כאשר המצב הוא ניטרלי, מבחינה אובייקטיבית.
• המוקד הוא בניסויים – חוקרים בפסיכולוגיה חברתית מנסים ליצור מודל של אינטראקציות אנושיות באמצעות ניסויים אמפריים על מנת להצליח, בסופו של יום, לחזות כיצד אנשים יתנהגו במצבים חברתיים.

בני אדם, כמו בעלי חיים אחרים, הם בראש ובראשונה יצורים חברתיים, הם חיים בלהקות והתקוות כמו גם הדאגות שלהם קשורות כמעט תמיד לתפיסותיהם החברתיות. מתוך הפריזמה הזאת, פסיכולוגיה החברתית מנסה לתת מענה לשאלות כמו למה משא ומתן מסוים לא הצליח? מתי אנשים הופכים אלימים? מה גורם לאנשים להתאהב? ועוד ועוד.

המחקר בפסיכולוגיה חברתית

בטח אתם זוכרים מהסרטון על שיטות מחקר בפסיכוVלוג את הגישה האינטואיטיבית. אז ישנה טענה סבירה, אינטואיטיבית, שאדם יעזור יותר לאדם אחר כאשר יש עוד אנשים בסביבה (מפני שחשוב לו מה הם יאמרו עליו).

אז בניסוי מפורסם בפסיכולוגיה חברתית הראו שהטענה הזאת לא בדיוק נכונה.

הכל התחיל בסיפור מזעזע שהתרחש בקווינס שבניו-יורק בשנת 1964. כתבה בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס זעקה: ״38 עדים ראו רצח — אבל לא התקשרו למשטרה״. הכתבה סיפרה על האונס והרצח של קיטי ג׳נובז בכניסה לבניין מגוריה. על פי הכתבה, 38 אזרחים הגונים צפו במשך חצי שעה ברצח ולא טרחו להתקשר למשטרה.

במשך שבועות לאחר האירוע העלו כתבים תיאוריות אישיות (בשיטה האינטואיטיבית) והאשימו את תושבי העיר ניו-יורק שהחיים במטרופולין הסוער גרמו להם לאיבוד האנושיות ולאדישות לסבל של אחרים. לטנה ודארלי, שני פסיכולוגים חברתיים חשבו אחרת. במקום להתמקד במה שאינו בסדר  בניו-יורקרים, הם חשבו שאולי מה שגרם למקרה היה דווקא העובדה ששכנים רבים כל כך היו נוכחים בסיטואציה.

Diffusion of responsibility

לחוקרים עלתה תהיה: האם יתכן שדווקא ככל שמספר הצופים באירוע חירום גבוה יותר, כך פוחתת ההסתברות שהאינדיבידואל הספציפי יבחר להתערב? האם יתכן שהשכנים הניחו שמישהו אחר כבר התקשר למשטרה?

לתופעה הזאת קוראים "דיפוזיה של אחריות" (diffusion of responsibility). במחקר של Latane & Rodin (1969), נבדקים ישבו למלא שאלון סתמי בזוגות או בנפרד ואז נשמע צעקה ונפילה מהחדר שליד. בערך 70% מהנבדקים שישבו לבד נענו לקריאת העזרה בעוד שרק כ- 20% מהנבדקים שישבו בזוג נענו לקריאה.

שנה לאחר מכן (כדי לחזק את התוקף החיצוני, האקולוגי של הניסוי), נערך ניסוי בשטח. החוקרים ביימו סיטואציה של שוד בחנות מכולת. שני "שודדים" (כלומר, נסיינים שתולים) חיכו להזדמנות בה היו בתור לקופה רק אדם אחד או שניים. הם שאלו את הקופאי מהי הבירה היקרה ביותר שיש לו בחנות. הקופאי, גם הוא שתול כמובן, הלך "לבדוק במחסן" ובזמן שהוא נעדר, ה"שודדים" גנבו שישיית בירות ונסעו משם. כמה אנשים לדעתכם דיווחו לקופאי על הגניבה? תוצאות ניסוי השטח הזה היו דומות מאוד לתוצאות הניסוי במעבדה: אנשים דיווחו על הגניבה הרבה פחות כאשר לקוח נוסף היה נוכח בסיטואציה.

המיתוס המפורסם מופרך?! – הניסויים הללו מדגימים בצורה יפה איך נראה המחקר בפסיכולוגיה חברתית והכתבה על קיטי ג'נובז צוטטה מאות פעמים במאמרים ובספרי לימוד בפסיכולוגיה חברתית. מעניין בכל זאת לשאול עד כמה הקונספט של דיפוזיה של אחריות יכול להסביר אירועים חמורים כל כך. בשנת 2017 עיתון הארץ פרסם מאמר שכותרתו: "קיטי ג'נובז לא מתה לבד: 52 שנים אחרי, המיתוס המפורסם מופרך".

בניסיון לערער על הנראטיב רב־ההשפעה שלפיו ״38 ראו — ולא עשו דבר״, המאמר ב'הארץ' מספר שג׳נובז הפך לבלש פרטי מטעם עצמו וכך הוא גילה שמרבית השכנים כלל לא הבינו מה מתרחש. בקיצור, כמו כל טענה בפסיכולוגיה, גם אם היא "מוכחת" אמפירית במעבדה, מומלץ לקחת את הטענה על דיפוזיה של אחריות בערבון מוגבל. סיטואציות חברתיות בפרט ובני אדם בכלל הם מורכבים (brake news ) והסיכוי שגורם אחד בלבד (במקרה הזה, דיפוזיה של אחריות) יכול להסביר סיפור שלם כמעט שאינו קיים.

הרצאות לצוותי מיון והשמה

תחום מרתק שמשלב עקרונות בסיסיים מפסיכולוגיה חברתית הוא תחום המיון וההשמה. זכיתי לתת מספר הרצאות בנושא לסגל המיון ("גיבוש") בכמה וכמה יחידות מובחרות (שאת שמן אסור להגיד – רק נאמר שהם לא מתחרזים עם וולדרמוט) וזהו תחום הקרוב לליבי.